באופן זה ימשך התהליך דורות רבים. אבל לסבל הזה יש גם פתרון אחר, פשוט ומידי, לכל מי שרוצה להקל על דרך יסוריו. הפתרון הוא «דרך התורה». יש להבין את המושג «דרך התורה» באופן שונה מן המקובל. הכוונה היא לדרך שמאפשרת לאדם לחוות ולקבל את כל השפע והתענוג שהוכן לו, בלי הגבלה.
למטרה זו בלבד ניתנה דרך התורה. דרך התורה זו דרך המנוגדת לטבע האדם, אבל אפשר להשיגה על ידי קריאה ולימוד מספרים שכתבו מקובלים. כל ספרי התורה, מהתנ"ך ועד אלה שנכתבו בתחילת המאה שלנו, הם ספרי קודש שכתבו אנשי השגה. כשאדם לומד בהם, ויש לו כוונה אמיתית לתקן את עצמו ולהתעלות מעל הטבע שלו, הוא מעורר על עצמו אור מקיף המפתח את הנקודה שבלב.
המיוחד בספרים שנכתבו בשפת הקבלה הוא שהם מעוררים אורות מקיפים באינטנסיביות כה רבה, כך שאפילו הנשמות הגסות שהתגלגלו לעולמנו בדור הנוכחי מקבלות את התיקון המתאים. בדרך זו כל אחד ואחד יכול להתחיל לתקן את עצמו.
מאד חשוב לדעת מה לקרוא, ולמי שלא רוצה להכשל, מומלץ לקרוא רק ספרים של המקובלים הגדולים של דורנו: הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, ובנו בכורו הרב ברוך שלום אשלג, (רב"ש). בכתבים שלהם נמצאת המתודיקה האחרונה, השיטה האחרונה, איך להגיע לרוחניות המתאימה לנשמות בדורנו.
זה לא אומר שכל הספרים האחרים לא נכונים, אלא שהם לא מתאימים לנשמות שלנו. הסיבה היא שהם נכתבו לנשמות אחרות בדורות קודמים, ולא על ידי מקובלים בני זמנינו, בני המאה שלנו.
«מתן תורה».
«פרי חכם» — 2 חלקים: מאמרים ומכתבים.
«ספר ההקדמות».
«תלמוד עשר הספירות» — 16 חלקים.
«בית שער הכוונות».
«אור הבהיר».
«אבן ספיר».
ספר «עץ חיים» של האר"י עם פירושו של בעל הסולם.
ספר «הזוהר» עם פרוש הסולם.
בנו בכורו של בעל הסולם, הרב ברוך שלום אשלג ז"ל היה לממשיך דרכו. הספרים שלו בנויים בדיוק לפי מה שלימדו אביו. הוא מפרש קצת יותר, ובעדינות רבה, את כתבי אביו. בדרכו המיוחדת הוא מקרב אלינו את מושגי הקבלה, ומקל על הבנתנו את הפירוש האמיתי של כתבי הזוהר והאר"י הקדוש.
«שמעתי».
«דרגות הסולם» — 4 כרכים.
«ברכת שלום» — 2 כרכים.
«ספר המאמרים».
«הקדמות לחכמת האמת» עם פירוש רב"ש.
«פתיחה לחכמת הקבלה» עם פירוש רב"ש.
«איגרות רב»ש".
בכדי לעזור ללומדים שלא להיכשל, חוברו לוח שאלות ותשובות, ולוח פרוש המילים והמושגים. במשך הלימוד מופנית תשומת הלב לאמת הרוחנית ולא לעמקות או להיקף ההבנה. מה שחשוב הוא שהלומד יקבל דחף להתקדמות רוחנית ולא רק שכלית.
מטרת הלימוד היא שהאדם ימצא ויגלה את הקשר בינו לבין מה שכתוב בספר. היא חייבת להיות מול עיניי הלומד, כי רק מהסיבה הזאת כתבו לנו המקובלים את מה שהשיגו בעצמם. לא בשביל להחכים ולדעת כמו מדענים, איך בנויה ומתנהגת המציאות. לצורך ההבנה הנכונה מיועד «מילון הערכים». רק אם האדם יודע לפרש נכון את כל המילים שהוא קורא, מותר לו לקרוא וללמוד משהו מתורת הקבלה. אחרת יפרש את ספרי התורה כמו סיפורים היסטוריים, ויטעה בדמיונות שווא.
המקובלים כותבים על מה שהם מרגישים בעולמות העליונים, על הכוחות העליונים ועל מה שמתגלה להם שם, קודם כל בשביל אנשים כמותם, כי ללימוד אחד מהשני יש תועלת גדולה לכל אחד מהם, ואחר כך גם בשביל יתר האנשים, אלו שאין להם חוש רוחני, אלו שבשבילם הרוחניות עדיין נסתרת.
כשאדם רגיל לומד את מה שכתבו המקובלים הוא לומד את הנסתר ממנו. רק לאחר שהוא רוכש, דרך הלימוד בכתבים, את החוש שישי, הוא מתחיל לראות ולהרגיש מה שקודם היה בשבילו נסתר, וזה הופך להיות עבורו נגלה. בעצם, כיוון החקירה וההתפתחות בכל תחום בעולם הזה, ובעולמות העליונים, הוא מהנסתר לנגלה.
המקובלים כתבו את הדברים הרוחניים שהם הרגישו ואת התפעלותם מהכוחות הרוחניים בכמה שפות, כמו שבעולמנו משתמשים באמצעים שונים כדי להעביר אחד לשני הרגשות וידע.
להרגשות שלנו אין מילים. לכן כשאנחנו רוצים לבטא הרגשה ולהעבירה למישהו אחר, אנחנו חייבים להלביש אותה בעטיפה. זאת בכדי שהשני יוכל לקלוט את העטיפה הזו, להבין, לדמיין וליצור בעצמו, בתוכו, את אותה ההרגשה שאנחנו מרגישים. הוא קולט את העטיפה, ומגלה את הפנימיות שבה בעצמו. כך הוא מבין אותנו. כשאני מרגיש הרגשה מסוימת, ורוצה להעביר אותה בלבוש מתאים כדי שגם השני יבין ויצור אותה בתוכו, אני מעביר את ההרגשה במילים.
בעולם שלנו קיימת הסכמה כללית לגבי השפה, לכן אם אני מרגיש ואומר «מתוק», מיד השני מבין מה אני מרגיש. גם בו מתעורר אותו מושג, ואותו טעם.
הרגשות של המקובל נמצאים מעל לרמה שלנו. למרות זאת הוא רוצה להעביר לנו באמצעי כלשהו את התפעלותו מדברים שאין לנו שום מושג לגביהם. הוא עושה את זה באמצעים שנלקחים מהעולם הזה, שלנו. בדרך כלל במילים, לפעמים גם בצלילים, ואפשרי גם בצורות אחרות.
כשמקובל משיג רוחניות, הוא מרגיש אותה, אבל אין לו מילים לתאר אותה, כי ברוחניות יש רק הרגשות.
זה כמו בעולם שלנו. אנחנו לא יכולים לתאר במדויק את הרגשות שלנו ועוד לא יודעים למדוד רגשות ולהשוות אותם, לכן אנחנו משתמשים בכל מיני מילות עזר.
המקובלים חווים את ההרגשות הרוחניות, ומכיוון ששם, ברוחניות, אין שמות, הם קוראים למושגים שהם חווים בשמות של ה"ענפים" בעולם שלנו. לשפת ספרי הקבלה קוראים «שפת הענפים». זו שפה שבה לוקחים מילים מהעולם הזה ובעזרתן מבררים מושגים רוחניים. בגלל שכנגד כל תופעה רוחנית בעולמות עליונים ישנה תופעה גשמית בעולם הזה, יש לכל שורש מהעולם הרוחני את שמו ואת שם הענף שלו. לכן אין להם שום בעיה לקרוא שורשים בשמות הענפים.
כותב הרב יהודה אשלג בספרו «תלמוד עשר הספירות» (חלק א', הסתכלות פנימית): «ולפיכך בחרו להם חכמי הקבלה שפה מיוחדת, שאפשר לכנותה „שפת הענפים“, להיות שאין לנו שום מהות או הנהגה של איזו מהות בעולם הזה, שלא תהיה נמשכת משרשה שבעולם העליון, ואדרבה, התחלת כל ישות שבעולם הזה, הנה היא מתחילה מהעולם העליון, ואחר כך משתלשלת לעולם הזה. לפיכך מצאו להם החכמים שפה מוכנה בלי טורח, שיוכלו למסור על ידה איש לרעהו את השגתם, בעל פה ובכתב מדור לדור, כי לקחו להם את שמות הענפים שבעולם הזה, אשר כל שם מבאר את עצמו, כמורה באצבע על שרשו העליון, אשר במערכת העולמות העליונים».
המקובלים משתמשים בלשון הענפים הנמצאים לעינינו בעולם הזה כנגד השורשים שבעולם הרוחני. כנגד כל כוח וכל מעשה, בעולם הזה, יש כוח ומעשה, בעולם הרוחני שהוא שורשו. כל אחד הוא כנגד השני, כך שכל כוח רוחני מפקח על כוח אחד בלבד, שהוא הענף שלו בעולם הגשמי.
על הקשר הישיר הזה כתוב: «אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך (כוח) מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל! (הסיבה שלו)». כאמור, אין דבר בעולם שלנו כאן, שאין כנגדו כוח בעולם הרוחני. בגלל הקשר המדויק הזה, ובגלל שברוחניות אין שמות אלא רק רגשות וכוחות, משתמשים המקובלים בשמות של הענפים שבעולם הזה, כדי לכנות בעזרתם את השורשים הרוחניים שלהם.
עוד כותב על שפת הענפים הרב יהודה אשלג, בעל הסולם:
«ועם כל המתבאר, תבין מה שנמצאים לפעמים בספרי הקבלה כינויים הזרים מאד לרוח אנושי. והמה שכיחים ביותר בספרי הקבלה היסודיים, שהם ספר הזוהר וספרי הארי ז»ל. אשר המה מתמיהים מאד: מה היה להם לחכמים האלו להשתמש בכינויים נמוכים כאלה לביטוי רעיונות נשגבים וקדושים הללו?
אולם נתבאר, שאי אפשר כלל להשתמש בהסברת החכמה הזאת בשום שפה ולשון שבעולם, זולת בשפה המיוחדת לדבר, שהיא «שפת הענפים», על פי היחסים לשרשיהם העליונים.
לפיכך מובן מאליו, שאי אפשר לעזוב שום ענף או מקרה של ענף, מפני נחיתות הדרגה שלו, ולא להשתמש עמו לבטוי המושכל הרצוי בתוך קשרי החכמה, בו בעת שלא נמצא בעולמנו שום ענף אחר שנקחהו בתמורתו.
כי כמו שאין שתי שערות יונקות מנקב אחד, כן אין לנו שני ענפים שיתייחסו לשורש אחד. באופן, שאם נשאיר איזה מקרה שלא להשתמש עמו, נמצא שמלבד שאנו מאבדים את המושכל הרוחני ההוא שכנגדו בעולם העליון, כי אין לנו עוד שום מלה תמורתו להראות על השורש ההוא… ומעתה אין שום תמיהא עליהם במה שמשתמשים לפעמים בכינוים זרים, כי אין להם חרות של בחירה בכינויים, להחליף ולהמיר רע בטוב או טוב ברע. אלא שמוכרחים תמיד להביא בדיוק אותו הענף או המקרה המורה באצבע על שורשו העליון בכל השיעור הנחוץ לענין. וגם מוכרחים להרחיב הדברים, עד שיספיקו להגדרה מדויקת לעיני חבריהם המעיינים."
עיקר הטעות היא שישנם המלמדים, שישנו קשר בין גוף האדם לכלי הרוחני. כאילו הכלי הרוחני מתלבש בגוף האדם. כאילו שאיבר גשמי הוא איבר רוחני.