בעל הסולם נתן דוגמה של חשמל: יש לנו בבית שקע חשמלי, בשקע הזה ישנה אנרגיה מופשטת. החשמל שבשקע הזה מקרר, מחמם, יוצר ואקום, יוצר לחץ, בהתאם למכשיר שאנחנו מחברים אליו, לפי מה שיכול להוציא ממנו הכלי שמתחבר אליו. אבל הכוח הזה בעצמו מופשט ואין לו צורה מוגדרת. הכלי מגלה את מה שנמצא כפוטנציאל בתוך החשמל.

כך אנחנו יכולים לומר גם על האור העליון, על הבורא, שאין בו שום צורה, שהוא נמצא באחדות פשוטה. כל אחד מרגיש את הבורא לפי תיקון תכונותיו. בתחילת דרכו יכול האדם לדמות שקיימת רק המציאות של עצמו, ולהתעלם מכל כוח עליון.

לאחר מכן יגלה בהדרגה, על ידי תיקון חושיו, את המציאות האמיתית, הרחבה. ובשלב מאוחר יותר, אם יתקן את כל החושים שלו בהתאם לתכונות של האור הסובב אותו, אז בינו לבין האור, בין האדם לבין הבורא, לא תהיה שום מחיצה. כאילו אין שום הבדל בין תכונותיהם. אז יגיע האדם להשגת האלוקות בצורתה האמיתית. ה"אלוקות" היא הדרגה העליונה ביותר שברוחניות.

בעולם שלנו, בתוכנו, קיים חוש כללי שנקרא רצון לקבל, עם חמישה כלי קליטה שהם חמשת החושים. כשמקבלים את החוש השישי שנקרא החוש הרוחני, הוא עובד לפי חמשת החושים האלה. זאת אומרת, שגם הוא מתחלק לחמישה חלקים.  

גם בו מתקימים אותם התהליכים שמתרחשים בחמשת החושים שקולטים את העולם הזה. הטבע לא משתנה מעולם לעולם, משתנה רק החומר של העולם. ככל שהעולם יותר גבוהה כך גם החומר שלו יותר זך. אבל התהליכים לא משתנים ולא מתהפכים, הכל אותו דבר.

הנשמות יורדות לתוך הגופים הגשמיים על פי סדר מיוחד. הן מגיעות לעולם באופן מחזורי. בכל פעם הן מתלבשות בגופים פיסיים חדשים ויורדות לעולם שלנו. הגופים עצמם הם פחות או יותר אותם גופים, אבל סוגי הנשמות שיורדות לתוך הגופים הם שונים, וזה מה שנראה לנו כהתפתחות הדורות.

כל דור דומה במעטפת הפיסית שלו לדור הקודם לו, אבל הם נבדלים זה מזה בכך שבכל פעם יורדות נשמות עם נסיון נוסף מקיומן הקודם כאן. הן מגיעות עם כוחות חדשים שקיבלו כשהיו למעלה.

לכן לכל דור ישנם רצונות אחרים ומטרות אחרות, וזה מביא להתפתחות שמאפיינת כל דור ודור. אפילו דור שלא מגיע לרצון להכיר את המציאות האמיתית, ולא מגיע להכרה האלוקית, עושה בכל זאת עבודה על ידי הסבל שהוא עובר. בכך הוא מתקדם להכרת המציאות האמיתית.

מכיוון שבכל תקופה לאורך ההיסטוריה שלנו על פני האדמה, יורדות לעולמנו נשמות שונות, הן זקוקות להדרכה שונה. הדרכה מיוחדת לאותו סוג נשמות שנמצאות בעולם באותו זמן. בגלל זה יש בכל דור אנשים שמובילים אותנו בהתקדמות הרוחנית. הם כותבים ספרים ובונים קבוצות תלמידים, כדי להעביר לנו את השיטה לגילוי המציאות האמיתית המתאימה לאותו דור.

בהקדמה לספר הזוהר אומר בעל הסולם, שמשך ששת אלפים שנים יורדות לעולם הזה נשמות. בכל דור יורדות נשמות יותר גרועות, יותר עבות.

בכל דור הנשמות דורשות תיקון אחר, «דור דור ודורשיו». בהתחלה, באלפיים השנים הראשונות, היו נשמות כל כך זכות, שלא נזקקו אפילו לתורה בכדי לבצע את משימתן. לצורך התפתחותן של הנשמות היה די בקיום פשוט על פני האדמה, בלי שום אמצעי להגיע לרוחניות.

זו היתה תקופה של צבירת נסיון וכוח סבל בעולם הזה. עצם הקיום בעולם הזה היה מספיק להן כדי להתקדם לקראת התיקון. הסבל שצברו הוסיף לנשמות דחף להגיע ליציאה ממצב היסורים. הרצון לצאת ממצב היסורים הוא הכוח המניע את התפתחות האנושות.

באלפיים השנים שלאחר מכן היתה מספיקה להתפתחותן של הנשמות קבלת תורת הנגלה וקיום המצוות. הן קיבלו את המצוות כפעולות פשוטות, הקשורות כביכול לעולם הזה, בלי שום קשר להכרה איך זה מפתח אותן רוחנית. הקיום הפשוט הספיק להן כדי להזדכך ולהתקדם לתיקון.

אבל בזה שהנשמות עשו את הפעולות הללו הן לא סיימו את תפקידן. מספר הנשמות מוגבל, ואותן נשמות חוזרות פעם אחר פעם ומתקדמות עוד ועוד לתיקון.

כשאומרים שהנשמות היורדות זכות או גסות זה תאור של מידת הדרישה של הנשמה לתיקון. נשמה שדורשת תיקון גדול יותר נקראת נשמה גסה יותר. לכן היא מגיעה במהלך השנים כנשמה יותר גסה, ודורשת תיקון גדול יותר.

התקופה השניה נמשכה עד המאה ה — 16 כשהופיע האר"י הקדוש, וכתב שמזמנו והלאה נשים, גברים, קטנים, גדולים, כלל עמי הארצות, כולם יכולים וחייבים לעסוק בקבלה. הסיבה לכך היא שהגיע הזמן בהתפתחות הנשמות, בו כל נשמה שיורדת לעולם הזה כבר מסוגלת להגיע על ידי שיטתו המיוחדת להכרת המציאות האמיתית ולגמר התיקון שלה. היא יכולה להשיג את מה שהיא צריכה בעצם להגיע אליו.

רק בזה תלויה התגלות המציאות האמיתית לכולם. בכך שכל האנושות תגלה את החוקיות של העולם, ובזה יהיה גם סוף לכל הכאב והסבל. אם נדע באמת איך פועלת עלינו המציאות ואיך אנחנו מושפעים ממנה, לא נקלקל את מה שאסור, לא נוותר על מה שכדאי ונעשה את מה שנכון. אז תהיה הרמוניה בינינו לבין העולם האמיתי שיתגלה לנו.

אבל בינתיים אנחנו מקלקלים ורק אחר כך רואים שקילקלנו. אין שום אפשרות לברוח מהמצב הזה. בגלל זה כל האנושות נכנסת יותר ויותר למבוי סתום. היא מוצאת את עצמה ביותר צרות ויותר בעיות. הסבל מתגבר בכדי שנגלה בסופו של דבר את נחיצות ההתעלות הרוחנית. נגלה שאין מנוס אלא רק להכיר את העולם הרוחני, שאנחנו חלק ממנו. ההכרה הזו תביא אותנו למצב חדש. מצב בו נתחיל לפעול במודע, מתוך הכרת התכלית, כאנושות ולא כיחידים.

כל הנשמות באות מנשמה אחת שנקראת «נשמת האדם הראשון». זה לא אדם כמו שאנחנו מכירים אדם. זה מושג כלשהו של מציאות רוחנית, פנימית, שנקראת «האדם הראשון». כל חלקיו יורדים ומתלבשים בתוך גופים בעולם הזה, ואז ישנו איזה חיבור בין גוף לנשמה.

הסימביוזה הזו, הקשר הזה, של גוף ונשמה ביחד עוזר לתיקון הנשמה. האדם נקרא «נשמה» ולא הגוף עצמו. את הגוף עצמו ניתן להחליף, בדיוק כפי שניתן היום להשתיל איברים. התועלת בגוף היא רק בזה שהוא עוזר לנשמה לעבוד מתוכו.

בזה שהנשמות יורדות לעולם הזה, הן רוכשות נסיון על ידי הסבל, שנקרא «דרך יסורים». הנסיון הזה מפתח את הנשמה. בכל פעם שהיא מתגלגלת, היא חוזרת עם דחף פנימי תת הכרתי, גדול יותר, לדרוש תשובות לשאלות על המציאות שלה, על השורש שלה, על נחיצות החיים של האדם. שאלות כגון: מי אני, מה אני, בשביל מה אני חי וכיו'ב.

בהתאם לזה ישנן נשמות יותר מפותחות ופחות מפותחות. ישנן כאלה שיש להם דחף עצום להכרת האמת, עד כדי כך שהאנשים האלה לא מסוגלים להחזיק את עצמם רק במסגרת העולם הזה. אם הם מקבלים בידיהם כלי נכון, ספרים נכונים והדרכה נכונה, הם מגיעים באמת להכרת העולם הרוחני.

המציאות מכוונת כך שהנשמות ירדו ויתקנו את עצמן. זה שהן באות לגוף מעלה אותן לדרגה פי 620 יותר גבוהה מרמתן בנקודת המוצא. סדר הורדת הנשמות למציאות הזאת, בה הן מתלבשות בגוף, בא מקל לכבד.

בנשמת האדם הראשון יש כל מיני חלקים, כל מיני רצונות. רצונות יותר קלים ורצונות יותר כבדים, לפי רמת האגואיזם שלהם, לפי רמת האכזריות שלהם. לעולמנו הם באים מקל לכבד, מזך לעב. בגלל זה ובהתאם לזה, גם הדרישה לפיה הנשמות האלה צריכות לתקן את עצמן היא אחרת.

בדורות הקודמים הדרישה היתה שהנשמות רק תתקיימנה בגוף הפיסי. אחר כך, על ידי החלק המעשי שבתורה, הדרישה היתה קיום המצוות. ועכשיו, על ידי החלק הפנימי של התורה, הדרישה היא שנתקן ממש את הרצון הפנימי עצמו. תיקון העולם, והאדם, מתחיל מקל לכבד. כשמתקנים רצונות יותר קלים, הם אחר כך משתתפים בתיקון ועוזרים לתקן רצונות יותר כבדים, יותר קשים.

לנשמה יש רק רצון אחד והוא לחזור לשורש שלה, בעודה מתקיימת בתוך הגוף הגשמי. הגוף, הרצון לקבל, מושך אותה בחזרה לעולם הזה, והאדם בהכרתו רוצה לעלות לפי הרצון של הנשמה. הניגודיות הזאת, שבה הוא משקיע המון יגיעה, היא זו שעוזרת לו להתעלות פי 620.

הרצון של כל נשמה הוא לחזור למקורה, אל המדרגה בה היתה לפני יציאתה למטה לגוף הפיסי. אם נשמה לא גמרה את מה שהיא צריכה, אז בפעם הבאה היא תתגלגל ותבוא לעולם, לכאן, יותר מוצלחת, ראויה יותר לתיקון.

הצטברות של נסיון וסבל עושה את הנשמה יותר מוצלחת. בגוף הפיסי, היא מקבלת רצון לקבל יותר אכזרי ואגואיסטי, פחות מתחשב באחרים. רצון למלא רק את עצמה. בדרך זו מגלים יותר רצון לקבל, שמביא בסופו של דבר לדחף לרצות את כל המציאות.

לפעמים אנחנו חושבים שכדי שבגלגול הבא נהיה יותר מוצלחים, כדאי לנו לבטל רצונות ותשוקות. לא לרצות כלום חוץ מלאכול מעט ולשכב בשמש כמו חתולים. אבל זה בעצם הפוך, כי בפעם הבאה נהיה עוד יותר אכזרים, בעלי דרישות, תובעניים, עקביים ותוקפנים. אז ידחוף אותנו הרצון שלנו לחפש באמת איך לגלות את עצמנו, וזה יקרב אותנו לתכלית.

הכוח העליון רוצה שאנחנו נתמלא בתענוגים רוחניים, שנהיה בדרגה הכי מושלמת, וזה אפשרי רק עם רצון גדול. רק עם רצון גדול ומתוקן, האדם יכול לקבל את התגלות העולם הרוחני ולהיות באמת פעיל וחזק. עם רצון קטן, הוא אומנם לא יכול להזיק הרבה, אבל גם לא להועיל.

רצון נקרא «מתוקן» רק כשהוא פועל עם תכונת ההשפעה. תכונה זו לא קיימת בנו באופן טבעי. היא נרכשת על ידי האדם בזמן הלימוד הנכון של הקבלה.