הקבלה מלמדת את האדם איך לקבל. בשביל להשיג רוחניות אדם צריך להרחיב את הרצון לקבל שלו, לא להתרחק ממנו. להרחיב אותו לרצון לבלוע את הכל, את כל העולמות כולל העולם הזה, רק בצורה הנכונה. זו המטרה למענה נברא האדם. לא צריך להיות נזיר או סגפן ולהתרחק מהחיים האלה, אלא להפך — היהדות מחייבת את האדם להתחתן, להוליד ילדים, לעבוד ולחיות חיים מלאים, כי כל העולם בנוי בצורה מיוחדת שמכניסה אותנו באופן נכון ומדויק לתיקון.

אבל צריך ללמוד איך לקבל, איך להשתמש בכל הרצונות האלה בצורה נכונה, לא להגבילם. לא צריך לוותר על כלום, שום דבר לא נברא סתם והאדם לא צריך להתרחק מהחיים.

הקבלה מתנגדת באופן טוטאלי לכל סוג של כפיה. אין כפיה ברוחניות. אמנם בתחילת הלימוד עוד אין רגש רוחני, ולכן מתחילים ללמוד בעזרת השכל, אבל אנחנו אמורים לפתח את הלב על ידי השכל. כשהלב מתפתח מרגישים מה נכון ומה לא, ונמשכים באופן טבעי לפעולות ולהחלטות הנכונות.

דרך הקבלה מיוחדת בכך, שבזמן הלימוד היא נותנת לאדם מושג מה זו רוחניות, והוא מתוך ההכרה הזו מעדיף רוחניות לעומת גשמיות. אז, ביחס להשגתו את הרוחניות, הוא מברר את כוח הרצון שלו, ובהתאם לזה הוא מתרחק מדברים מסוימים, שהמשיכה שלו אליהם נעלמת. ממש כמו שמבוגר לא נמשך למשחקי ילדים.

אפשר להגיע לרוחניות על ידי «ספרים וסופרים», זאת אומרת על ידי:

1) לימוד בספר נכון שחיבר מקובל אמיתי. כל ספרי התורה הם ספרי קבלה שנכתבו על ידי מקובלים, ספרים שהם כתבו זה לזה, כדי להחליף דעות ולעזור אחד לשני. מי שעולה בהרגשותיו לרוחניות יכול לראות עד כמה הספרים האלה עוזרים לו להמשיך ללכת הלאה ולהתפתח. דומה הדבר למדריך לתייר בארץ זרה. בעזרת ספר ההדרכה הוא לומד להכיר אותה ולהסתדר בה.

אנחנו צריכים ספרים שמתאימים לנשמות שלנו. כלומר ספרים של מקובל ששייך לדור הזה או לכל היותר, לדור הקודם, כי בכל דור יורדות נשמות אחרות שדורשות הוראה אחרת.

2) מסגרת קבוצה נכונה, שלומדת לפי כתבים של מקובל אמיתי ובהדרכת רב.

הקבוצה נותנת את הכוח. לכל אחד ישנו רצון קטן מאד לגשמיות, ועוד יותר קטן לרוחניות. הדרך להגדיל את הרצון לרוחניות היא על ידי רצון משותף. מספר תלמידים בעלי רצון מעוררים אותו סוג של אור מקיף. למרות שהגוף הפיסי מבדיל בין האנשים אין לזה השפעה ברוחניות, כי ברמה הרוחנית הנקודה שבלב משותפת לכולם, ואז התוצאה שמשיגים יחדיו גדולה הרבה יותר.

כל המקובלים למדו בקבוצה. לרבי שמעון בר יוחאי היתה קבוצת תלמידים, וכך גם לאר"י. קבוצה הכרחית לשם התקדמות. זהו הכלי העיקרי, וכל אחד נמדד בתרומתו לקבוצה.

3) בהכוונת רב נכון, שלמד בעצמו בספרים ובהדרכת מקובל אמיתי. קבוצה לא מבטלת את הרב, אי אפשר בלי רב, כי הוא שנותן את הכיוון לקבוצה.

התלמיד נעזר בספרים בקבוצה וברב בכדי שלא לסטות מדרך הלימוד הנכונה. את העבודה הפנימית הוא מבצע עם עצמו, בפנימיותו, מבלי שאף אחד ידע על מיקומו או דרגתו הרוחנית. הספרים הקבוצה והרב רק עוזרים לו להתכוון למטרת הלימוד ולהגדיל את הרצון לרוחניות, במקום לסטות אל רצונות אחרים, או לדמיונות שווא.  

המקובלים מתחילים להשיג את הרוחניות במנות קטנות, כך שככל שהם מרחיבים את הרצון, הם מקבלים בו יותר אור, יותר מודעות, יותר הרגשה רוחנית. יותר ויותר רצון מביא לעוד ועוד הבנה והשגה. בסופו של דבר כל אחד צריך להגיע לכלי שלו ולמלא אותו באור לפי נפחו. זהו גמר התיקון. אז האדם מגיע למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שאליה הוא יכול להגיע, לשורש נשמתו.

כל כתבי התורה: תורה, נביאים, כתובים, משנה, תלמוד וכו', נכתבו בשפות שונות על ידי מקובלים שהגיעו לעולמות רוחניים. המקובלים כתבו במשך הדורות ספרי קבלה רבים בשפות שונות בהתאם לתקופה: בשפת התנ"ך, בשפת האגדה, בשפת הדינים וההלכות ובשפת הקבלה. בסך הכל נוצרו ארבע שפות כדי להביא לנו ידיעה על המציאות הרוחנית.

אלו אינן ארבע דרכים שונות, אלא ארבעה סיפורים שמספרים על אותו נושא רק בצורה אחרת. הם מספרים רק על איך, באיזה אופן, לצאת לעולם הרוחני, ובאיזו צורה בנוי העולם הרוחני הזה. כל התורה נכתבה בכדי ללמד אותנו איך להוסיף להרגשת העולם הזה את הרגשת העולם הרוחני. כיצד להתקדם בו, לחקור אותו ולקבל את הידע הרוחני החיצוני הזה.

כותב על כך בעל הסולם בספרו «פרי חכם»: «פנימיות חכמת הקבלה, אינה אחרת, מפנימיות התנ»ך, התלמוד, והאגדה. וכל ההפרש ביניהם, הוא רק בדרכי ההגיון בלבד, והדבר דומה, לחכמה שהעתיקוה לארבע שפות. מובן מעצמו, שעצם מהות החכמה לא נשתנתה כלל עקב שינוי השפה, וכל מה שיש לנו לחשוב הוא רק, איזה העתקה היא הנוחה יותר ומקובלת יותר למסירת החכמה אל המעיין."

השפה הנוחה ביותר לדור שלנו היא שפת הקבלה. זו שיטת תאור של מערכת העולמות הרוחניים, העליונים, ודרך ההשגה שלהם. זו שפה גלויה, שפה טכנית. ביתר השפות קל יותר לדמיין ציורים גשמיים במקום להתמקד בהשגה הרוחנית.

שפת הקבלה מרחיקה את הקורא מן המכשלה הזו עד כמה שאפשר. בכך היא עוזרת לו לשמור על «לא תעשה לך צלם ותמונה». כל הספרים האחרים של התורה, מדברים על אותו נושא שהקבלה מדברת עליו, רק בשפה אחרת.

אבל הדרך היא אחת, ישנה הוראה אחת שכתובה בארבע שפות. השפה הבטוחה ביותר, עבור הדור שלנו, בכדי שלא נטעה, היא שפת הקבלה. שפת הקבלה הנקיה הופיעה בפעם הראשונה על ידי האר"י הקדוש.

בדורות הקודמים השיגו המקובלים את אותה מטרה בעזרת השפות האחרות. כל הספרים הקודמים נכתבו בשפות אחרות, כי לנשמות ההן לא היה צורך במשהו אחר, הם לא נזקקו לשפה אחרת.

במשך מאות שנים, למדו המקובלים את אותו תלמוד. הם הבינו דרכו את התכונות של המערכות הרוחניות, המלובשות במה שמתואר שם. הם לא למדו אותו כאוסף חוקים משפטיים, אלא ראו בו את העולמות הרוחניים.

בכל דור נולדים מקובלים, שכותבים בשביל הנשמות של דורם. ספר הזוהר חובר במאה השלישית לספירה והוא כתוב בשפה הדומה לשפת האגדות. פירושו של בעל הסולם מאפשר לנו להבין אותו היום. הוא מסביר אותו בשפת הספירות, וללא הפירוש הזה לא היינו מסוגלים להבין מה מוסבר שם.

יש מספר שפות בקבלה כי התפתחות הנקודה שבלב היא הדרגתית. הנשמות חוזרות דור אחר דור. בכל דור באות נשמות יותר גסות עם נסיון חיים קודם, עם עוד סבל ומטען רוחני. מהאדם עצמו זה נסתר, אבל זה קיים בתוך הנקודה שבלב.

לכן יש לכל דור שפה שונה להבנת הקבלה, לפי מבנה הנקודה שבלב של הנשמות שיורדות באותה תקופה.

מוסבר בזוהר שהתפתחות האנושות מתחלקת ל6000— שנים. לאורך התקופה הזו עוברות הנשמות, בכל דור, תהליך התפתחותי רציף. בסופו של התהליך מגיעות כל הנשמות למצב הנקרא «גמר תיקון». זאת אומרת, להתעלות הרוחנית הגבוהה והשלמה ביותר.

ב — 2000 השנים הראשונות באו לעולם נשמות זכות וגבוהות, שלא היו צריכות שום הוראה כדי לפתח את מה שהוטל עליהן, את הנקודה שבלב, ובאמת ב2000— השנים הראשונות היו קיימים בעולם הזה אנשים שלא נזקקו לתורה.

ב — 2000 השנים השניות הם היו צריכים תורה במידה מסוימת, לכן כתב מקובל, שנקרא «משה רבנו», את מה שהשיג וקרא לזה «תורה», ספר החומש שלנו. הוא כתב אותו בלשון מיוחדת. התורה כולה היא השמות הקדושים. התורה מדברת רק על עולמות רוחניים ומה שקורה בהם.

לנו נראה שמדובר על סיפורים היסטוריים ואמנם התופעות שמסופר עליהן קרו גם בעולמנו, אבל בעצם נכתב שם בעיקר על דרגות רוחניות, על כוחות ועולמות רוחניים.

מה שקורה בעולמות העליונים מתרחש גם בעולמנו. אולם סיבת כתיבת הספרים היתה לעזור לנו להגיע למציאות העליונה, ולא בכדי לתעד מאורעות הסטורים.

הם נכתבו בשבילנו, כי מטרת הבריאה היא לברוא את האדם כך שיתגלגל בעולם הזה, עד שבאחד מגלגוליו יפתח את הנקודה שבלב, ולתוכה יכנס כל האור המקיף המיועד לו. עד שהאדם לא ישיג את זה, הוא יצטרך להמשיך להתגלגל ולהתקדם לקראת המטרה הזו.

בעולמנו מתבטא היחס בין הכוחות הרוחניים במערכת היחסים שבין אנשים לבין חבריהם, ובינם לבין חפצים וכוחות הטבע. לכן סיפרו המקובלים על פעולות של כוחות רוחניים בשפת הגמרא והתלמוד, שבהן מדובר כביכול על נזיקין, על יחסים בין אנשים, על היחס בין האדם לעולם, כאילו מדובר על העולם הזה. בעצם הכוונה היא בעיקר לעולמות הרוחניים.

זו שפה שמותאמת למתחילים. בשלב יותר מתקדם הם מורידים את לבושי המילה, ורואים את התוכן הפנימי שלה. אז מתחילים להבין בצורה ישירה על מה מדובר. למרות שלא מרגישים את השורש, מבינים את הכוונה. בשלב מתקדם עוד יותר משיגים המקובלים את השורש הרוחני ומתגלה בפניהם כללות התמונה, על כל פרטיה.

למה צריך תורה — כתוב: «בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין». פירושו: במידה שאדם מרגיש שיש לו יצר רע, אגואיזם, מותר לו לנגוע בתורה ולקחת אותה כתבלין. רק בשביל זה ניתנה התורה, לא בשביל לשבת וללמוד ללא מטרה. מי שלומד תורה כדי לשפר את עצמו, כדי לתקן את עצמו, מגיע לזה שמתחיל לראות מה עליו לעשות.

הכוונה הזו, מה אני רוצה מהתורה, מה אני רוצה מהספר שאני לומד בו, היא ההופכת את הספר הזה, לתורה, או לחכמה. מה שנקרא: «חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין».