בתקופת האר"י רק החל תהליך לימוד זוהר בקבוצות. לאחריו, משך כ— 200 שנה, היתה תקופה של פריחת דברי הזוהר. בתקופת החסידות הגדולה, צמחו מקובלים רבים בעיקר בפולניה, רוסיה, מרוקו, עירק, תימן ועוד. לאחר מכן, בתחילת המאה שלנו, החלה לרדת ההתענינות בקבלה, עד שכמעט ונפסק לגמרי העיסוק בה.

כותב על כך הרב יהודה אשלג בהקדמה לספר הזוהר: «הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה חס ושלום דבר שאין צורך בו כלל».

תקופה שלישית היא שיטה נוספת לשיטת האר"י, שנכתבה בדורנו על ידי הרב יהודה אשלג ז"ל, שחיבר את פרוש הסולם על הזוהר ואת הפרוש על כתבי האר"י. שיטה זו מתאימה במיוחד לסוג הנשמות של דורנו.

הרב יהודה אשלג ז"ל, שנקרא «בעל הסולם» על שם פירוש הסולם שכתב על הזוהר, נולד בשנת תרמ"ו (1885) בעיר לודז' בפולין, בצעירותו ספג ידיעה עמוקה בתורת הנגלה, ולימים היה דיין ומורה צדק בעיר וורשה. בשנת תרפ"ב (1921) עלה לארץ עם משפחתו, והיה לרב של שכונת גבעת שאול בירושלים. כבר אז שקד על כתיבת תורתו, אבל את פירוש הזוהר החל לכתוב רק בשנת תש"ג (1943) בעיצומה של שואת אירופה. אז עדיין לא נודע בעולם על השמדת היהודים, אבל הוא כבר ראה חשיבות עליונה בלימוד והפצת הקבלה בדורנו לכל אחד.

כך הוא כותב בהקדמה לספר הזוהר: «ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאיתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאיתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו».

בעל הסולם סיים לכתוב את כל פירוש הזוהר בשנת תשי"ג (1953), ובשנת תשט"ו (1954) נפטר והובא למנוחות בהר המנוחות בירושלים.

בנו בכורו של בעל הסולם, הרב ברוך שלום אשלג ז"ל, הרב"ש, היה לממשיך דרכו. הספרים שלו בנויים בדיוק לפי מה שלימדו אביו. הוא מפרש קצת יותר ובעדינות את כתבי אביו. הוא מקל במעט על הבנתנו את הפרשנויות שהנחיל אביו לבני תקופתנו.

הרב"ש, נולד בוורשה בשנת תרס"ז (1907) ועלה לארץ עם אביו. רק לאחר נישואיו צרפו אביו לקבוצת תלמידיו המובחרים שלמדו את תורת הנסתר. הוא התחיל בהוראה כאשר לימד את תלמידיו החדשים של אביו.

לאחר פטירת אביו קיבל על עצמו את המשך הפצת הדרך המיוחדת שלמד. למרות גודל השגתו ועמקותה, התמיד הרב"ש, בדומה לאביו, לשמור על אורח חיים צנוע. במהלך חייו עבד כסנדלר, פועל בנין ופקיד. הוא חי בחיצוניות כמו כל אדם, אך הקדיש כל רגע פנוי ללימוד והדרכת תורת הקבלה. הרב"ש נפטר בשנת תשנ"ב (1991)

שיטתו של בעל הסולם מתאימה לכל אחד מאתנו, והסולם שבנה על ידי כתביו מבטיח שכל אחד יוכל ללמוד קבלה ללא סכנה. מובטח למי שלומד אותה שתוך 3 עד 5 שנים, יוכל להגיע להכרת העולמות הרוחניים, להכרת כל המציאות, ל"הכרת האלוקות". כך נקרא מה שמעלינו ועדיין לא בהרגשתנו. אם לומדים לפי ספריו של הרב יהודה אשלג ז"ל אפשר להגיע לתיקון אמיתי.

הלימוד הוא כדי לעורר בתוכנו רצון להכיר את העולם העליון. תוך כדי הלימוד רואה האדם ששורשיו כולם שם, והוא התוצאה מהם. מזה הוא מתחיל לקבל רצון גדול יותר להכיר את שורשיו ולהתקשר אליהם. באופן זה יזכה בכוח לשפר את עצמו, וכך יקבל את כל מה שירצה.

לפי הידוע כל שלושת המקובלים הגדולים הם אותה נשמה שהיתה פעם אחת רבי שמעון ופעם שניה האר"י ופעם שלישית התגלגלה ובאה כרבי יהודה אשלג. בכל פעם שהגיע הזמן הנכון לגלות יותר, כי הדור נעשה ראוי, ירדה ובאה נשמה זו ללמד את השיטה המתאימה לאותו דור.

רבי שמעון היה אחד מהגדולים בדורו. לפי מה שאנחנו רואים בגמרא, הוא כתב ובאר הרבה נושאים בתורת הנגלה שהתפרסמו, והם ידועים עד היום. ואילו ספר הזוהר נעלם לאחר שנכתב.

זה קרה בגלל שטבעו של נסתר הוא שהוא חייב להתגלות דווקא בזמן המתאים, כשהנשמות המתאימות מתגלגלות ובאות לעולמנו. כך גם הזוהר, מתגלה במשך הזמן.

כל דור שבא ראוי יותר ויותר להתגלות דברי הזוהר. מה שהיה כתוב בימי רבי שמעון בר יוחאי ונסתר, נגלה לראשונה בימי הרב משה דה לאון, ואחר כך בימי האר"י, שהתחיל לפרש אותו לפי שפת הקבלה. גם כתבים אלו נגנזו והתגלו בחלקם שוב בהגיע השעה, ואילו בדורנו זכינו לפרוש הסולם שמאפשר לכל אחד ללמוד קבלה ולהגיע לתיקונו עכשיו. 

אנחנו רואים שבכל דור הזוהר מדבר אלינו יותר. הוא נגלה יותר ומובן יותר לנשמות, תמיד יותר מאשר בשנים הקודמות.כל דור פותח את ספר הזוהר בשיטה מיוחדת, המתאימה לשורש נשמתו.

בכל דור יורדות נשמות שונות שדורשות הוראה אחרת. עד שנות העשרים של המאה שלנו היו הרבה מקובלים. כמעט כל רב גדול היה מקובל באיזה מדרגה של הכרת המציאות מחוץ לעולם שלנו. משנות העשרים של המאה הזאת, זה כבר לא כך. סוג הנשמות שמתחילות לרדת הן כאלה שרוצות בעיקר תאוות, שליטה, ועשירות. חלק קטן מהן רוצה ידע, וחלק עוד יותר קטן מהן רוצה את הכרת המציאות העליונה, האמיתית.

זה מכוון מלמעלה בצורה מאד מדויקת כך שיורדות נשמות שרודפות אחרי החומר והרוח גם יחד. בדורנו זוכה רצון האדם באפשרויות התפתחות רבות ומגוונות, מכיוון שהגיע לשלב האחרון בתהליך. נוצר מצב שבו אם אדם רוצה רוחניות באופן נחרץ, הוא מקבל הזדמנות להגיע עד למדרגה הגבוהה ביותר בסולם ההתפתחות.

המקובל המתאים לבני הדור שלנו, שבעזרתו אפשר להכנס לרוחניות, הוא הרב יהודה אשלג, בעל הסולם. הוא היחיד שכתב פירוש שלם ועדכני לספר הזוהר ולכתבי האר"י. ספריו, בהם פרש את הזוהר וכתבי האר"י, בתוספת המאמרים של בנו בכורו, הרב ברוך אשלג, הרב"ש, הם המקור היחיד שבעזרתו אנחנו יכולים להתקדם.

כשלומדים את ספריהם לומדים בעצם את ספר הזוהר ואת כתבי האר"י הקדוש, אבל ככתבים שנכתבו לפני חמישים שנה. זהו גלגל ההצלה של דורנו, כי הוא מאפשר לנו להשתמש בספרים שנכתבו מזמן כאילו נכתבו לדורנו, ולהשתמש בהם כקרש קפיצה לרוחניות. 

שני המקובלים האלה הם בינתיים כל מה שיש לנו, מקור העזרה היחיד, אבל אם הדור יהיה זכאי, ומתוך הנשמות יבוא רצון יותר חזק, אז יבוא כנראה שיפור של השיטה, כך שתתאים לנשמות עוד יותר חדשות.

לימוד קבלה מותר לכל מי שרוצה, כך אמר הרב קוק ז"ל. הכוונה היא למי שרוצה באמת לתקן את עצמו ולהתקדם לרוחניות. הצורך הזה בא מתוך דחף של נשמתו שדורשת תיקון. בעצם זו הבדיקה היחידה, אם יש או אין רצון באדם. הוא צריך לגלות רצון אמיתי, וזה חייב להיות חופשי, כי האדם בעצמו חייב לסנן ולגלות בתוכו את הרצון האמיתי שלו.

אדם מגיע לקבלה כשהוא לא מוצא יותר סיפוק בגשמיות ומקווה שהלימוד הזה יתן לו תשובות, הבהרות, ואפשרויות חדשות, כי בעולם שלנו הוא כבר לא מוצא פתרון לשאלות המהותיות של חייו. בדרך כלל, התקוות לקבלת תשובות לא נמצאות אפילו בהכרה, פשוט מתעניינים, מרגישים הכרחיות.

באדם כזה ישנן השאלות: מי אני? לשם מה נולדתי? מאין אני בא? לאן אני הולך? לשם מה אני קיים בעולם? האם כבר הייתי? האם אבוא שוב? למה יש כל כך הרבה סבל בעולם? האם אפשר איכשהו לעקוף אותו? איך ניתן להגיע להנאה, לשלמות, לשלווה? בתת הכרתו הוא מרגיש שהתשובות לשאלות הללו נמצאות מעבר לעולם שלנו.

באמת, התשובה היחידה לכל השאלות היא להכיר ולהרגיש את העולם העליון, והדרך להשיג זאת נקראת «קבלה». בעזרת חכמת הקבלה האדם נכנס בכל תחושותיו לעולם העליון, שהוא עולם הסיבות לכל הנעשה אתו כאן. כך הוא לוקח לידיו את חייו ובזה משיג את מטרת חייו — שלווה, הנאה ושלמות אינסופית עוד בחיותו בעולם הזה.

אבל לצערנו כיום אין עדיין מספיק רצון אמיתי ללמוד קבלה. רוצים ללמוד בעיקר על סגולות, כשפים, מדיטציות ורפואות, שמדביקים אותם לקבלה, ולא על איך לקבל את התגלות העולמות העליונים, או איך באמת לפתח את הנקודה שבלב, איך לתקן אותה כדי להגיע להשגה רוחנית. לזה אין מספיק רצון.  

ברוחניות אין כפיה. בעצם הכל תלוי בשורש נשמתו של האדם ובנקודה שבלב. אם אכן הגיע זמן תיקונה, יתעורר האדם לחפש לעצמו מסגרת לימוד ולא ירגע עד שימצא. פה לא צריך לבדוק את הפוטנציאל האנושי של האדם, כי הצרכים האלה באים מבפנים. רצון אמיתי לגילוי ולהרגשת העולם העליון בפנימיותו, ימשוך אותו ללימוד נכון של הקבלה.

אדם לא יכול לעשות תנועה כלשהי בלי שיהיה לו טוב מזה. כדי שיעשה אותה הוא חייב לראות רווח. הרווח משמש לו כחומר דלק פנימי שמזיז אותו. הדלק הזה הוא הרווח המיידי, או הרווח העתידי, שהוא מרגיש שיקבל. אם אדם לא ירגיש שיש לו, או שיהיה לו איזה רווח, הוא יפסיק מיידית את פעולתו. זה קורה מכיוון שאי אפשר להתקיים בלי הרגשה של רווח.