החוש השישי הוא הכלי הרוחני היחיד שקיים במציאות, והוא ממשיך להתקיים גם ללא מציאות גשמית. הכלי הרוחני של האדם הפשוט עדין לא מפותח דיו בכדי לחוש את העולם הרוחני. במידה ואדם לומד בצורה נכונה בכתבי הקבלה המקוריים, האור הזה מאיר לנקודה שבלב ומתחיל לפתח אותה. אז מתחילה הנקודה להתרחב ומקבלת נפח מספיק בכדי שהאור המקיף יוכל להכנס לתוכה. כניסת האור לתוך הנקודה שבלב נותנת לאדם הרגשה רוחנית.

אי אפשר בלי עזרה מלמעלה, בלי אור מקיף שיבוא מלמעלה, ויאיר לאדם לאט לאט. אנחנו אפילו לא מכירים את האור הזה, אבל ישנו קשר ישיר בין הנקודה שבלב לאור שצריך למלא אותה לפי תוכנית מלמעלה. על ידי קריאה בספר מתקשרים למקור האור, ולאט לאט נעשה בתוך האדם רצון לרוחניות, לכן נקרא התהליך הזה «סגולה».

כתב על כך הרב יהודה אשלג ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות קנ"ה: "ולפי זה יש לשאול, אם כן למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה. אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, שאף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השם יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול שני וכו' עד שיזכה להשלים מחשבת הבורא שחשב עליו.

והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.

ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור.

אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק,מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו".

הלימוד עצמו נועד ליצור בנו רצון, כלי, שבו נקבל את התגלות המציאות האמיתית. אף פעם לא נדע מה היא רוחניות, עד שלא נגיע להרגשת הרוחניות, לגילוי המציאות האמיתית.

אנחנו יכולים לדבר על עולמות, פרצופים ופעולות כאלה או אחרות, אבל אלו יהיו בשבילנו סתם מילים ללא שום טעם. אולם אם נתקשר אליהם באמת, על ידי החוש השישי, נראה אותם ונרגיש אותם ממש. אז תהיה בהם משמעות רגשית עבורנו.

בזמנינו ספרי קבלה הופכים נפוצים, תופעה שלא היתה בדורות הקודמים. לפני כמה מאות שנים אי אפשר היה להשיג ספרי קבלה, הכל עבר רק ממקובל למקובל. ספר כזה לא הגיע לאדם רגיל.  

בימינו המצב התהפך, רוצים לפזר כמה שיותר את החומר בין כולם ולקרוא לכולם להצטרף ללימוד. בזמן הלימוד בספרים האלה גדלה התשוקה לרוחניות. אז האור המקיף שסביבנו, אותו עולם אמיתי שמוסתר מאתנו, מתחיל להקרין בחזרה, על אותם האנשים שרוצים להתקרב אליו, איזה חן מיוחד לרוחניות, והאדם מתחיל להשתוקק אליו יותר ויותר.

הקבלה, כמו יתר חלקי התורה, עברה בין המקובלים מפה לאוזן. המקובל הראשון הידוע לנו היה אברהם אבינו. הוא ראה את תופעות הקיום האנושי, שאל שאלות וזכה להתגלות העולמות העליונים. את הידע שצבר, ואת שיטת רכישתו, העביר לדורות הבאים.

כל מקובל הוסיף לנסיון המצטבר את היחודיות שלו, בהתאם לשורש הנשמות שהתגלו בתקופתו. משה רבנו העביר את הידע לשפה כתובה, מפורטת, והחל את תקופת התורה שבכתב.

הקבלה המשיכה להתפתח גם לאחר כתיבת החומש. בתקופה שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני כבר למדו אותה בקבוצות מאורגנות. לאחר חורבן בית שני, ניתן למצוא שלוש תקופות חשובות במיוחד להתפתחות הקבלה עד דורנו, שבהן נכתבו הכתבים החשובים ביותר ללימוד שיטת הקבלה:

התקופה הראשונה היתה במאה השלישית, בה נכתב ספר הזוהר על ידי רבי שמעון בר יוחאי, הרשב"י, שהיה תלמידו של רבי עקיבא. הוא נותר יחד עם עוד ארבעה חכמים לאחר שמתו 24,000 מתלמידיו של רבי עקיבא.

רשב"י הוסמך על ידי רבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא ללמד לדורות הבאים את תורת הקבלה שלמד אצלם. הרשב"י היה מפורסם בדורו גם בתורת הנסתר וגם בתורת הנגלה. לאחר שרבי עקיבא נתפס ונכלא, ברח רבי שמעון יחד עם בנו אלעזר לפקיעין והתחבא במערה במשך 13 שנים.

מן המערה הוא יצא עם הזוהר, עם שיטה מגובשת ללימוד הקבלה ולהשגת רוחניות. הוא השיג שם את 125 המדרגות שבן אדם יכול להשיג בעודו חי בעולם הזה. בזוהר מסופר שגם הוא וגם בנו הגיעו לדרגה הרוחנית הנקראת «אליהו הנביא», וזה מה שנקרא שאליהו הנביא בא ולימד אותם.

הזוהר כתוב בצורה מיוחדת, מצד אחד בשפת המדרש, ומצד שני בארמית. בזוהר עצמו מוסבר שארמית זו «האחוריים של העברית», החלק הנסתר של העברית. רבי שמעון לא כתב בעצמו אלא הגיש את החכמה, ואת דרך השגתה, בצורה מאורגנת לרבי אבא, שכתב הכל בספר כי היתה לו היכולת לכתוב בצורה שיבין רק מי שראוי להבין.

כותב על כך הרב חיים ויטאל: «ואין ספק, כי לולי שרשב»י, הכיר וידע ברוח קדשו, כי ר' אבא היה חכם גדול, ויודע להלביש ולהעלים הדברים, דרך חידה ורמז, שלא יבינו אפילו חכמי הדור ההוא, לא היה מצוהו שיכתוב".

האגדה מספרת שכתבי הזוהר נגנזו והוסתרו במערה באיזור צפת. לאחר כמה מאות שנים הם התגלו על ידי ערבים, תושבי האזור. אלו מבחינתם שמחו לגלות נייר, שהיה מצרך נדיר באותם הימים, והשתמשו בהם לצרכים שונים. אחד מחכמי צפת קנה לתומו דגים בשוק, ונדהם לגלות את ערכו הנדיר של נייר העטיפה בו הוגש לו הדג. מייד עם הגילוי החל לרכוש מהערבים את כל המסמכים שהיו עדיין זמינים, ואסף אותם לספר.

לימוד הכתבים הללו התבצע בסתר בקבוצות קטנות של מקובלים. הראשון שגילה את הספר ברבים היה הרב משה דה ליאון שחי במאה השלוש עשרה.

התקופה השניה, חשובה מאד לקבלה של דורנו, היא תקופת האר"י הקדוש. הוא יצר תקופת המעבר בין שתי שיטות של לימוד הקבלה. עד זמנו התבצע הלימוד בסתר, בקבוצות. האר"י בישר על תחילת התקופה של לימוד הקבלה להמונים.

הרב יצחק לוריא, האר"י, נולד בשנת רצ"ד (1534) בירושלים. בגיל צעיר נתייתם מאביו וירד עם אמו למצריים. הוא גדל בבית דודו ולמד תורה מפי הרב דוד בן שלמה אבן זמרא, הרדב"ז, והרב בצלאל אשכנזי. האר"י היה גדול בתורה. הוא כתב יחד עם רבו, הרב בצלאל, שיטה למסכת זבחים והגהות לרי"ף.

במהלך חייו במצריים עסק למחייתו במסחר, אך הקדיש את מרצו בעיקר ללמוד הקבלה. המסורת גורסת כי התבודד במשך שבע שנים על האי רודה שבנילוס. הוא למד את ספר הזוהר, ספרי המקובלים הראשונים ואת כתבי בן דורו, הרמ"ק, הרב משה קורדובירו.

בשנת ש"ל (1570) הגיע ממצרים לצפת. למרות גילו הצעיר החל מיד ללמד קבלה. מהר מאד הכירו בגדולתו ובאו ללמוד אצלו כל חכמי צפת, שהיו בעלי ידיעות מופלגות בתורת הנסתר ובתורת הנגלה, מה שהביא לפרסומו. משך שנה וחצי כתב תלמידו חיים ויטאל את תשובותיו לשאלות שנשאל בזמן לימודו.

חלק מהכתבים האלו הם כתבי האר"י הידועים לנו כיום כספר «עץ חיים», «שער הכוונות», «שער הגלגולים» ועוד. האר"י השאיר שיטה בסיסית ללמוד קבלה, שמתאימה לכולם. לפי שיטתו כל אחד ואחד יכול להגיע דרך לימוד הקבלה לתיקונו.

האר"י נפטר בה' באב שנת של"ב (1572) בעודו צעיר. כתביו נגנזו לפי רצונו האחרון, כדי שלא תתגלה התורה טרם זמנה. אנו עדים לתופעה מעניינת שמאפיינת את פורצי הדרך ומבשרי התקופות החדשות בלימוד הקבלה.

מצד אחד הם מודיעים על תחילת התקופה ומביאים את הטכניקה המתאימה ביותר לאותו הדור, אך בו זמנית הם גם משתדלים להצניע ולהסתיר את הכתבים בכדי שמי שזקוק להם יגלה אותם בעצמו. הם יודעים, כפי הנראה, שתהליך השינוי דורש שני תנאים. תקופה מתאימה ובשלות של הנשמות, כך שהצורך ללימוד החדשני יבוא מצידן.

המקובלים הגדולים מביאים את השיטה ומלמדים אותה, אבל יודעים שבני דורם עוד לא מסוגלים להעריך את גודל השינוי. משום כך הם מעדיפים לעיתים לגנוז את כתביהם או אפילו לשרוף אותם. ידוע על «בעל הסולם» ששרף והשמיד חלק ניכר מכתביו. יש משמעות מיוחדת לכך שהידע הועבר לכתב ולאחר מכן הושמד. מה שמתגלה פעם אחת בגשמיות משפיע גם על העתיד ומקל על גילויו בשנית.

הרב חיים ויטאל ז"ל מספר על מה שקרה בספרו «שער הגילגולים» ומצטט את האר"י לפני מותו: «תאמר לחברים משמי, שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה זו שלמדתי, כי לא הבינו אותה כראוי, ואמנם הר' חיים ויטאל לבדו יעסוק בה לבדו בלחישה בסתר».

מה שקרה אחר כך מתאר הרב יהודה אשלג ז"ל בסיפרו «פרי חכם»: «והוא הסיבה שלא רצה אפילו לסדר הכתבים ששמע מרבו, וסדרו אותו הבאים אחריו, דור השלישי, המה מהר»י צמח ז"ל, מהר"מ פאפערש ז"ל, ומהר"ש ויטאל ז"ל, אשר כל אחד מאותם המסדרים, לא היה להם כל כתבי האר"י בשלימות, כי שש מאות ניירות מן הכתבים נגנבו בחיי הר' חיים ויטאל ז"ל, שמהם סידר מהר"י צמח ז"ל את רוב ה"עץ חיים", ועוד איזה חיבורים, וחלק אחד גנז וציוה הר' חיים ויטאל ז"ל לקבור איתו בקבר, וכן עשאו, וחלק שלישי הניח בירושה ליד בנו מהר"ש ויטאל ז"ל, שנסדר מהם שמונה השערים הנודעים, ואח"כ לזמן מרובה, נתקבצו מהר"י צמח ז"ל, וסיעה גדולה של תלמידי חכמים, והוציאו חלק הג' מן הקבר".